בעוד כמה ימים רועי יחגוג חודש. זמן מצויין לנצל את שעות השינה המתמעטות שלו לדברים החשובים באמת. ישבתי, ערכתי וכתבתי:
הריון. עניין כל כך משמח. ובאותה נשימה, עבורי – כל כך טעון. בפוסט האחרון (מספטמבר), סיפרתי פעם ראשונה קבל עם ופייסבוק שאני בהריון. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. יצאתי לשמירה בשבוע מאוד מוקדם. הפסקתי ליילד, הפסקתי לצלם (טוב ברור שהמשכתי אבל רק בבית) והתחלתי לקוות שיהיה סוף טוב. זה לא עניין פשוט לשבת ולקוות שיהיה טוב במשך כל כך הרבה זמן. מי שמכיר אותי יודע שאופטימיות זה שמי השני. לא בעניין הזה. הריון, חוץ מהיותו פלא גדול, עבורי הוא גם פחד גדול.
אז התגלגלתי – מבדיקה לבדיקה, משגרה של בית עם 3 ילדים למחשבות. הסברתי יותר מידיי פעמים ליעל (9) ועילי (8) שהכל יכול להיות ואמנם אני בהריון אבל… (אשאיר לכם לנחש את המשך המשפט). רק בימים האחרונים שלו העזתי לדבר על זה עם עופרי (2) ולשאול אותה מה יש לאמא בבטן… (טוב ברור שהיא ידעה את התשובה).
כל איחול "מזל טוב" תמיד נענה ב "רגע זה עוד לא נגמר".
ואז הגיע הרגע שזה היה חייב להגמר, שהייתי כבר חייבת לראות אותו. לגעת. להריח.
הוא הבין אותי, הרגיש, והגיע במלוא הדרו.
לחדר הלידה לקחתי מצלמה. רציתי לתעד כל מה שאני יכולה שיהיה לי למזכרת. לנו. רציתי לתעד מהזוית שלי. לא היה פשוט (פיזית), מידי פעם נתתי את המצלמה לאיתן כדי שהתיעוד יהיה שלם וכדי שאוכל להיות נוכחת.
הנה הסיפור בתמונות:
אחרית דבר: בחודש האחרון לפני הלידה המון (א)נשים שאלו אותי – "אז איפה תלדי?" אולי כי בתור מיילדת העניין תופס משמעות נוספת. התשובה היתה לי ברורה מאוד – בהלל יפה. בשנה שקדמה להריון עבדתי בהלל יפה כמיילדת. המקום מהר מאוד הפך לחלק ממני.
זאת הזדמנות מעולה להגיד תודה, מכל הלב, לכל צוות חדר הלידה בהלל יפה- כוחות עזר, מיילדות, רופאים, אחות אחראית, מנהל המחלקה, מנהל האגף. כל אחת ואחד בדרכו עזרו לי להגיע לרגע המרגש הזה שרועי הכי קרוב ללב שלי, אבל מבחוץ.
אמא. צלמת. מיילדת 
מחשבה אחת על “21.1.2018 – אמא. צלמת. יולדת”