את שושי אני מכירה כבר מ 2007. עבדנו יחד כאחיות במחלקה להריון בסיכון ב"אסף הרופא". שם הכל התחיל. היה קליק מיידי, אך קצר. שושי ומשפחתה עזבו לדאלאס להמון שנים (6 שנמשכו כנצח) עקב רילוקיישן של ארז (בעלה) מהעבודה.
לפני כשנה וחצי, שושי התקשרה אליי ואמרה לי "עטרה, בזמן האחרון אני אוהבת לצלם והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אה ואנחנו חוזרים לארץ. איזה ציוד צילום לקנות?"
כמובן שמסרתי לה את כל הפרטים ובהתרגשות גדולה שסוף סוף הם חוזרים לישראל.
הם חזרו.
תוך שנה וחצי שושי נהייתה צלמת הניו בורן הכי טובה בארץ (בעיניי). היא לא מפסיקה ללמוד לחדש ולהמציא. אפילו אותי היא הפתיעה ובאה לצלם את עופרי בביתנו לפני כ 8 וחצי חודשים.
לפני כ 6 חודשים עברנו לגור בגבעת עדה (שושי גרה בפרדס חנה) ומאז הקשר בין "שרעבי" ל"מושקה" הלך והתהדק.
סליחה על כל תיאורי הזמן מקווה שאתם מצליחים לעקוב – אבל לפני כחודש הם הודיעו לנו – "אנחנו יוצאים שוב לרילוקיישן" לארה"ב.
אין לתאר את התחושה שלי באותו רגע. שמחה מאוד על דרך חדשה שנפתחת להם אך צער גדול על הפרידה המתקרבת.
ביום חמישי שעבר יצאנו לצילומי משפחה, אחרונים בארץ, לפחות לשנים הקרובות.
זכות גדולה להנציח את הרגעים של חברים כל כך טובים, בעצם, משפחה, זאת שבוחרים.
הנה דוגמית קטנה .
קודם כל הכירו את הילדים המתוקים:
התחלנו את הצילומים במטע רימונים:
המשכנו לכרם ענבים ירוקים וסגולים ומי אם לא שושי תתאים בול את הבגדים ?!
שושי ארז, עידן, לידר, ראם והדר ברגעים אלה ממש אתם עולים על המטוס שייקח אתכם לדרככם החדשה – מרשה לעצמי לכתוב גם בשם איתן יעל עילי ועופרי- אנחנו מאחלים לכם הצלחה גדולה – ארז במשימתך שושי – אין לנו ספק שאת תכבשי את אמריקה עם ים הכישרון שלך. לצוציקים המדהימים שלכם- שימצאו את מקומם בביטחה. אנחנו כבר כל כך מתגעגעים.
***כל התמונות ללא פוטושופ***
אמא. צלמת. מיילדת 